מוזיקה: אבירם פרייברג
ליברית: רונן מולדובן
דמויות
- יוני: שתי דמויות: אחת שוכבת במיטה במצב צמחי והאחרת (המודעות של יוני) נמצאת בתוך כלוב
- דייויד: חבר טוב של יוני מהצבא
- אביגיל: אישתו של דייויד והאחות המטפלת של יוני
- עשׂי: חבר של יוני מהצבא
- מלכה: אמו של יוני
- דור: הבן של דייויד ואביגיל
תפאורה
בקדמת הבמה בצד ימין כלוב שבתוכו נמצא יוני, בצד שמאל שולחן כתיבה וכיסא. בצד ימין מאחורי הכלוב החדר של יוני עם מיטה שעליה שוכב יוני, מאחורי המיטה חלון סגור. בצד שמאל המסדרון מחוץ לחדר ובקצהו חלון פתוח. כל המונולוגים של יוני מושרים ע”י יוני בכלוב (ניתן לשים בובה בדמות יוני במיטה אולם מכיוון שמצב צמחי איננו סטטי עדיף ששחקן/רקדן יגלם את יוני במיטה).
פרולוג – זמן לא ידוע אחרי 2001
(השולחן בקדמת הבמה מואר, דייויד יושב וכותב ואז קורא את מה שכתב.)
דייויד: “כל מה שנשאר ממך זה כתם שחור על קיר השירותים, בין עשרות כתובות גסות. מחר יסיידו כאן ואז גם הכתם הזה ייעלם. כמה זמן המתנת לנו בתא המסריח הזה, מקווה שאולי נשים לב שנעלמת? כשרס”ר המטבח התקשר להודיע שלא הגעת לתורנות, טעם מר עלה בפי. ידעתי”.
(האור על השולחן כבה והאור על יוני דולק)
יוני: אמא! היום, חשבתי שהתעוררתי.
שכבתי במיטה שלי בבסיס ושמעתי שתי דפיקות על הדלת. כשפתחתי את הדלת לא היה שם אף אחד.
שדה נרחב הופיע מולי, מוקף גבעות ירוקות והשמיים היו בצבע של גלויות.
ראיתי אתכם מנופפים אלי מרחוק. זיהיתי אותך, את אבא, דייויד, עשׂי ועוד חבר’ה מהצבא. קראתם אלי לבוא אליכם בנפנופי ידיים.
לא הצלחתי ללכת! רגליי נתקעו באדמה. צעקתי: “תבואו! תעזרו לי!”, אבל הכל לשווא, אתם רק המשכתם לנופף בשמחה.
פתאום, הרגשתי כאב חד במצח. עכשיו שמתם לב, מאוחר מדי. התחלתם לרוץ אליי.
ענף פרץ לי מהמצח, התמלא בפרחי שקדייה לבנים, והפך לגזע שעטף את כולי, וחסם את צעקותיי.
תחת ענפיי המצלים פתחתם שולחנות פיקניק. אני צרחתי ואתם דיברתם, צחקתם.
אז התעוררתי למציאות הזאת. בכלוב…
(האורות כבים והמוסיקה מתארת את הזמן שעובר)
(מתמונה 1 ועד תמונה 3 יש תאורה על החדר, המסדרון והכלוב של יוני.)
תמונה 1: 31 בדצמבר 2000, לפנות ערב
(מלכה בחדר, מדברת אל יוני במיטה)
מלכה: כמעט עשר שנים ושום דבר לא השתנה. אני נענשת לא אתה.
(אביגיל נכנסת עם דור למסדרון)
אביגיל: דור, חכה פה, אבא תכף יאסוף אותך.
דור: אני רוצה להישאר למסיבה.
אביגיל: אתה לא יכול להישאר אתה עוד קטן. יש לך לימודים מחר.
דור: אבל אימא, אמרת אתמול שאני כבר גדול! אז למה אנ’לא יכול להישאר למסיבה?
אביגיל: ככה! תדבר עם אבא. אין לי זמן עכשיו.
(אביגיל נכנסת לחדר של יוני ומתנשקת עם מלכה ודור מתיישב ומשחק בגיים-בוי)
מלכה: אביגיל! רעיון המסיבה לא נראה לי. לחגוג מעל מיטתו של יוני זה לא יאה.
אביגיל: למה לא יאה? לא יזיק לנו לחגוג קצת. לשכוח קצת מהצרות שלנו.
מלכה: אבל למה כאן. למה ליד יוני? אולי משהו יקרה …
אביגיל: הוא יתעורר מהמוסיקה? עשר שנים ניסינו הכל ושום דבר לא קרה…
מלכה: קרה! הרי כמעט איבדנו אותו.
אביגיל: היום המצב שונה. את יודעת את זה. היום נחגוג בשבילנו. ואם משהו יקרה זה יהיה רק לטובה.
יוני: תחגגו תחת צל ענפיי.
מלכה: בשום פנים ואופן לא! אם תעשו את זה פה אני…
אביגיל: מה תעשי? תפטרי אותי? ניסית לעשות את זה כבר, את זוכרת? וכל המחליפות לא הצליחו להסתדר אתך… מלכה, תירגעי, יהיה בסדר. את עכשיו תלכי הביתה, תתלבשי יפה, ותגיעי לכאן לפני שתים עשרה.
מלכה: אני לא יכולה, קשה לי. כל היום כאן ליד המיטה, מקווה שמשהו יקרה, שיוני יחזור אלי, את לא יודעת איך זה לחזור לבית חסר חיים. לבעל שלא זז מהטלויזיה. אני נענשת, לא הוא.
אביגיל: את חושבת שלי קל? דייויד לא עוזר. לפעמים אני חושבת שהוא נשאר בעבודה רק כדי לראות אותנו כמה שפחות.
(טלפון סלולרי מצלצל אביגיל עונה משוחחת עם דייויד)
אביגיל: הלו
אביגיל: הבן שלך פה ומחכה לך! לא יקרה כלום אם תשתחרר יום אחד מוקדם מהעבודה. היום סילבסטר ואנחנו עושים מסיבה!
אביגיל: אוקי. הוא מחכה לך.
אביגיל: ביי
(סוגרת את הטלפון)
אביגיל: דייויד, דייויד, מה יהיה אתך?
מלכה: למה ציפית? איך לא ראית את זה שהתחתנת עם בחור צעיר ממך בעשר שנים?
(מלכה מבינה שאמרה משהו לא בסדר)
אביגיל: טוב מלכה, לכי הביתה. תהיה לנו פיצוץ של מסיבה.
יוני: אימא, חשבתי שתגלי הבנה. לבכות קל להקשיב קשה.
(מלכה יוצאת)
תמונה 2: 31 בדצמבר 2000, לפנות ערב
(אביגיל מקשטת)
אביגיל: אולי מלכה צודקת. הרי היית רק בן 21 כשהתחתנו. ילד חמוד, ביישן, אוהב.
הכל השתנה מאז, אפילו אתה, יוני. אני זוכרת שהגעת לכאן. איך התרגשתי לשטוף אותך בפעם הראשונה. לראות את המים זורמים לאורך הקפלים של שרירי הבטן. להרגיש אותך מתקשח למגע ידיי. לנגב את גווך הזהוב.
שריריך התדלדלו, וגופך הלבנבן מקושט בפצעונים אדומים.
יוני: שום דבר לא השתנה.
אביגיל:
מצב צמחי, קומה
צריך להזיז ימינה ושמאלה,
פצעי לחץ, למנוע.
גופים מנוונים
אני נציגתכם
אינפוזיות לורידים
מדידות דם בשקט עוברים
אף פעם לא מתלוננים
גופים ללא נוע
אני מושיעתכם
את היותכם אדישים
רק אתם לא מסתירים
על החיים נעלים
גופים ללא נוע
אני מלכתכם
חה! חה! חה!….
(אביגיל ממשיכה לשיר ולרקוד. דייויד מגיע למסדרון, רואה את דור משחק ונכנס לחדר של יוני. מפתיע את אביגיל)
דייויד: אביגיל! את בסדר?
(אביגיל מפסיקה לרקוד)
אביגיל: קצת השתחררתי
דייויד: אוקי. באתי לקחת את דור.
אביגיל: דייויד, חכה רגע.
דייויד: בבקשה, היה לי יום עבודה עמוס וקשה. לא רוצה לשמוע עוד שטיפות.
אביגיל: אני רק רוצה שהכל יהיה כמו פעם.
שתחזור מהעבודה מוקדם, שתקדיש זמן איכות לדור.
שתקפוץ לבקר כשאני במשמרת לילה.
אני כבר לא מבינה אותך.
דייויד: אף פעם לא הבנת אותי. את מה שאני רוצה…
אביגיל: מה?! תמיד זה היה על מה שאתה רוצה! כשרצית ללמוד הנדסה, לקחתי משמרת נוספת.
דייויד: ואני מדרגות ניקיתי, ולפעמים גם מלצרתי. בשבילך ובשביל דור.
אילו יכולתי ללמוד בשלווה, ואולי לפני כן, לטייל במזרח או אפילו בדרום-אמריקה.
אביגיל: אבל טיילנו במזרח!
דייויד: פעם שבועיים פעם שלושה. אילו יכולתי לטייל שנה.
אביגיל: אף פעם לא אמרת כלום. ציפית שאנחש?
דייויד: יכולת לשאול. את אף פעם לא שואלת אותי, את פשוט עושה. את נכנסת להריון כי רצית.
אביגיל: זו הייתה תאונה. אתה יודע את זה.
דייויד: את צודקת. אני אשם, כרגיל. הרי יכולתי לשים קונדום. יכולתי גם להחליט לא להינשא לך.
אביגיל: נכון. אבל אתה כאן איתי ועם דור. ואני מודה לך. אני רוצה שיהיה לך רק טוב. אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו? ספר לי.
יוני: מה אתה באמת רוצה? אף פעם לא הצלחתי להבין. אף פעם לא הצלחתי לגלות.
(דייויד מהרהר רגע)
דייויד: לא יודע.
(שתיקה)
דייויד: די! לא רוצה יותר לדבר על זה.
(שתיקה)
אביגיל: טוב. תגיע רבע שעה לפני חצות. היום סילבסטר. היום נחגוג.
(דייויד יוצא החוצה למסדרון)
דייויד: דור בוא
דור: אבל אני רוצה להישאר. אני כבר גדול.
דייויד: בוא כבר. אין לנו זמן.
(דור הולך אחרי דייויד בחוסר רצון. הם יוצאים מהבמה)
תמונה 3: 31 בדצמבר 2000, 11 בלילה
(החדר כבר מקושט ואביגיל מנסה למצוא מקום למערכת המיני-סטריאו שלה. עשׂי נכנס לחדר)
עשׂי: מה קורה כאן? חוגגים בלעדיי.
אביגיל ויוני: עשׂי!
אביגיל: מה אתה עושה כאן?
עשׂי: ילד טוב הייתי, שחרור מוקדם קיבלתי.
אביגיל: אסור לך להיות כאן!
עשׂי: רק לראות את יוני באתי.
אביגיל: ראית, עכשיו עדיף שתלך. בבקשה.
(דייויד נכנס לחדר)
עשׂי: אביגיל. גם אליך התגעגעתי,
דייויד: אני יוצא לקרוא למאבטחים.
עשׂי: גם אתה עדיין כאן. חשבתי שתלך מזמן.
אביגיל: דייויד, חכה רגע, אם המאבטחים יגיעו הם יתקשרו למשטרה. עשׂי, למענך לך. בהזמנות אחרת נדבר. עוד מעט מלכה תגיע. היא לא תוותר לך, היא לא סולחת על כך שניסית לנתק את יוני מהמכשירים.
עשׂי: נדבר, נדבר. אחרי שכבר לפני שנים הפסקת לבקר.
עם דייויד דברי, אולי את מצפונך יבריא.
בניסיון רצח אותי האשמתם, ואת יוני בייסורים השארתם.
אביגיל: די! אתה ניצלת את החברות שלנו. סמכתי עליך, נתתי לך להשגיח על יוני. ניתקת את הכבלים בשביל להפסיק את ייסורך.
עשׂי: אני עוזב. אבל לפני כן, לרגע הזה חיכיתי, מתנה לי עבורך, דייויד.
זוכר, שמיד אחרי ההתאבדות בחדר של יוני נפגשנו. חיפשת שם משהו.
דייויד: היומן! יוני שרף אותו.
עשׂי: אני שרפתי מספר דפים. אתה זוכר את המהומה כשכל חיילי המוצב רצו לראות את יוני ברגעי תהילתו. ניחשתי מה קרה. רצתי לחדר. את היומן מצאתי עמוק בצ’ימידן. הצלתי אותו מידיהם הנברניות של שוטרי מצ”ח. עלינו הגנתי.
דייויד: עלינו? עליך הגנת.
עשׂי: ומה איתך? תקרא בעצמך. ואביגיל, גם לך אני ממליץ בחום לקרוא. אולי תדעי, סוף סוף, מי נמצא בהשגחתך ומיהו בעלך.
(עשׂי נותן את היומן לדייויד)
עשׂי: תהנו.
(עשׂי יוצא למסדרון ומהרהר, דייויד מדפדף ביומן, מגיע לקטע שעשׂי סימן ומקריא בקול רם)
דייויד ויוני:
כל כך הרבה
דקות שעות
עד יום שישי
אני לא יכול לחכות.
“לצאת איתי בסוף שבוע,
האם אתה רוצה?”
הוא לחש לי בארוחה.
חמימות התפשטה בלחיי
וכולם צחקו
האם ניחשו?
חששות היו לי
אולי עלי הוא צוחק
אולי אותו לא הבנתי
אבל הסכמתי
ועדיין אני חושש
כל כך הרבה
דקות שעות
עד יום שישי
אני לא יכול לחכות.
עשׂי: יוני:
מגיל שש-עשרה
ידעתי
אהבה לא קיימת
כל מה שיש זה
פאבים, מסיבות
חשבתי חשבתי
שתהיה עוד זיון. שאתאכזב עוד פעם.
הפתעת אותי. הפתעת אותי.
יוני, עשׂי ודייויד:
אז זאת האהבה
לא משנה אם היום טוב
או רע
חיבוק קרוב
אפילו ניסתר
ואני מאושר
(עשׂי עוזב את הבמה. דייויד עובר כמה דפים.)
דייויד: ודייויד…
(קורא בשקט את ההמשך, אבל אביגיל חוטפת את היומן מידיו מעיינת ומקריאה בקול רם)
יוני ואביגיל:
ודייויד,
מה קורה לדייויד?
אתמול אמר לי
“יוני, אנחנו כבר
לא מדברים
כמו חברים”
עשׂי אומר שהוא
מקנא בי…
(מלכה נכנסת ואביגיל מחביאה את היומן במהירות, מלכה מבחינה בהתנהגות המשונה)
מלכה: מה זה? מה את מחביאה שם?
אביגיל: סתם, מחברת.
מלכה: אפשר לראות?
אביגיל: אוי, תראו את השעון, ממש חצות.
(אביגיל מדליקה את הרדיו)
אביגיל, דייויד ומלכה:
עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד
(מוחאים כפיים, המוסיקה מתחילה אביגיל מתנשקת עם דייויד ואח”כ נושקת למלכה, מחלקת כוסות יין)
אביגיל: לחיי השנה החדשה ולחיינו.
אביגיל דייויד ומלכה: לחיים.
אביגיל מפעילה את הטייפ, רוקדת, דייויד ומלכה מצטרפים למסיבה)
(כל התאורה, חוץ מהתאורה על הכלוב כובה
יוני: עכשיו, כשהיומן בידכם, אתם יודעים מה קרה. למה שלא תשחררו אותי מכאן!
(חושב)
בעצם, למה אני צריך אתכם? למה שלא אנסה פשוט את הדלת לדחוף?
(יוני פותח את הכלוב, התאורה עוקבת אחריו, הוא מגיע לעשׂי שמופיע בקדמת הבמה ורוקד איתו)
יוני: אני סולח לך על האנוכיות שלך. אני משחרר אותך. לך ומצא אהבה.
(יוני עובר לתוך החדר, לדייויד, ורוקד אתו)
יוני: אני מקבל את חוסר ההחלטיות שלך. אני משחרר אותך. לך והשלם עם עצמך.
(יוני עובר למלכה, ורוקד אתה)
יוני: אני מוחל לך על רחמייך העצמיים. אני משחרר אותך. מצאי לך חיים.
(יוני מגיע לאביגיל ורוקד אתה)
יוני: אני מודה לך על מסירותך. אני משחרר אותך. רפאי את פצעייך.
(יוני עולה על המשקוף של החלון הפתוח)
יוני: החופש, האושר קיימים כאן. רק צריך את האומץ לקפוץ ולעוף.
(יוני עף מהחלון אל מחוץ לבמה. הבמה מחשיכה.)
אפילוג: 2001 והלאה
(עשׂי, אביגיל, ומלכה בקדמת הבמה. מוארים. דייויד יושב ליד שולחן הכתיבה. במקום הכלוב בצד ימין עומד קבר.)
כולם: שלושים יום עברו ואתה רק כתם בזיכרון. כל מה שנותר זה להתמודד עם עצמנו.
עשׂי: מחר, אלך למועדון למצוא עוד זיון בחדר האחורי. אהבה היא חלום של טיפשים.
(האור של עשׂי כבה)
אביגיל: תאונות, פיגועים, יש הרבה. מצב צמחי, קומה, גופים ללא תנועה נעלים על החיים. אני מושיעתכם.
(האור של אביגיל כבה)
מלכה: שארית החיים נותרה לי כדי לזכור לסבול כל יום עד שאגיע לנוח לידך.
(האור של מלכה כבה וגם האור על הקבר. דייויד יושב על הכיסא כותב, ואז מקריא)
דייויד: “אני משתוקק לראות אותך עוד פעם נוספת לחבק אותך חזק שוב וללחוש באוזנך, אני אוהב אותך. אני יכול לדמיין אותך מסמיק מעט, מה שהיה קורה לך כשהיית נבוך, אבל שם את ידך על גבי בליטוף עדין ואומר גם אני.
נכשלנו. הכתם השחור על הקיר יכוסה בסיד מחר אבל הכתם השחור שבלבי יישאר עד יום מותי כתזכורת למחיר הפחדנות.”
(אביגיל נכנסת לחדר ומחבקת את דייויד)
אביגיל: דייויד, בוא כבר. יוני ועשי כבר כאן, אנחנו מחכים רק לך.
(שניהם יוצאים מהבמה)