רעיון ליצירה מוזיקלית לילדים על פי האגדה ” הנגר שחלם להיות זמר נודד”:

מבוא ורקע:

בחיפושי אחר טקסט שיתאים ו”ידבר” לילדים בני 6 ולמתבגרים צעירים בני 12 כאחד, בחרתי להלחין את האגדה המקורית “הנגר שחלם להיות זמר נודד” מאת רונן מולדובן .

האגדה מתרחשת בנפאל הקדומה, ומספרת על נגר שרצה להפוך לזמר. בעוד בני השש יתעניינו בהשתלשלות העלילה, ילדים מבוגרים יותר עשויים למצוא באגדה רבדים נוספים כגון: חשיבות המימוש העצמי, כוחה המופלא של המוזיקה לרפא ולשנות אנשים וכוחה  להשכין שלום ולחולל אהבה. תתכן גם התמודדות עם קונפליקטים רגשיים הנוצרים בין מחויבויות שונות ומנוגדות ( הרצון למימוש עצמי מול מחויבויות משפחתיות למשל). ייתכן דיון העוסק בשאלה, האם הנגר פעל למען עצמו בהופכו לזמר נודד, או שהייתה זו תחושת השליחות החברתית שהניעה אותו למעשה זה. יתכנו רבדים נוספים לפרשנות הטקסט.

יחסי הגומלין בין הטקסט למוזיקה:

מאחר והאגדה מתרחשת בנפאל, בחרתי בסולמות הפנטטונים השונים ( טון, טון, טון וחצי, טון ו- טון, טון וחצי, טון, טון), הרווחים במוזיקה המזרח-אסייתית, כבסיס לחומר התמאטי של היצירה.

שפתה המוזיקלית של היצירה מושפעת מהאסתטיקה הצלילית של המוזיקה המזרח אסייתית, לפיה בצליל בודד נמצאים כל הצלילים כולם. בעוד שבמוזיקה המערבית הטונאלית, נגינה של צלילים שונים ורבים יחדיו יוצרת את ההרמוניה, במוזיקה המזרח-אסייתית, כל הצלילים קיימים זה מכבר בצליל הבודד (בהתאם לתופעה הפיזיקלית של הצלילים העיליים, שכולם נמצאים בתוך צליל אחד בודד). מסיבה זו, בקטעים רבים ביצירה נעדר השימוש בהרמוניות הפונקציונליות של המוזיקה הטונאלית. במקום ההרמוניה בולטים מרקמים דו קוליים ורב-קוליים. כמו כן, נעשה שימוש בתזמור עשיר, שנועד לצבוע בגוונים רבים את החומר התמאטי האחיד והפשוט ולחפות על העדר השימוש המכוון בהרמוניה.         

היצירה כתובה למספר/ת ולתזמורת קאמרית, המגובה בכלי הקשה נוספים ( קסילופון, תיבה “סינית”, מצילתיים, משולש, תוף גדול, סנייר, גונג, טמבורין, גלוקנשפיל, תוף טנור), צ’לסטה, טרומבון, פיקולו וחליל אלט ( אותם מבצע/ת לרב נגנ/ית החליל השני) וקרן אנגלית (מבוצעת בידי נגנ/ית האבוב השני).

בחרתי ל”צייר בצלילים” את ההתרחשויות העלילתיות ואת הרגשות העולים באגדה. מבחינה צורנית, מתקיים דיאלוג בין הקריין לתזמורת, כאשר בין קטעי קריינות קצרים מופיעים קטעים מוזיקליים קצרים, באופן, שלדעתי, משמר את רמת הקשב והעניין של הקהל הצעיר, הן בטקסט והן במוזיקה. קטעים מוזיקליים ארוכים יותר, יבואו בסמיכות לקטע קריינות באורך דומה.

שימוש בלייטמוטיבים מוזיקליים מחדד את הקשר בין הטקסט למוזיקה ותורם לגיבושה הצורני של היצירה. קיים שימוש בכלים ספציפיים לתיאור דמות או רגש. השיר הפלאי של הנגר, כמו גם האזכור המוזיקלי של דמותו מנוגנים בידי הפיקולו. העצב הפוקד את הנגר לקראת הפרידה ממשפחתו מבוטא בקרן האנגלית ובחליל האלט. המלך האכזר מזוהה עם הטרומבון.

הטקסט של רונן ניחן בתמציתיות, המעניקה לו, בעיני, עצמה רגשית ונימה אוניברסלית, בדומה, להבדיל, לטקסט המקראי. בדיאלוג בין הזקן הפלאי לבין הנגר, אין המספר מודיע דבריו של מי נאמרו. את החוסר הזה, הנובע מהנימה התמציתית של הטקסט ( שכמוהו ניתן למצוא רבות בסיפור המקראי), ממלאת המוזיקה. צ’לו סולו בנגינה רצ’יטטיבית, נותן מקום וקיום לקולו הלא נשמע של המספר.

בבסיס היצירה עומד הקונפליקט בין הסולמות הפנטטוניים לבין הסולם הדיאטוני וההרמוניה הפונקציונלית. בעוד שהנגר מיוצג ע”י הסולם הפנטטוני רה-מי-פה דיאז-לה-סי, הרי שהמלך הרשע מיוצג ע”י שני הצלילים החסרים על מנת להשלים את הסולם הפנטטוני הזה לסולם רה מז’ור, סול ודו דיאז. צלילים אלו יוצרים ביניהם טריטון. מרווח דיסוננטי זה מסמל את רשעותו ואכזריותו של המלך. בתחילת פגישתם של המלך והנגר מתנגשים החומרים המוזיקליים המייצגים כל אחד מהם ( הלייטמוטיבים שלהם) זה בזה, בעוד שבסיום פגישתם, עת נהפך ליבו של המלך לטובה, הם יוצרים בסינתיזה את הסולם המז’ורי, החותם את היצירה.

כבר בעת הופעתו של הזקן הפלאי מתגלעים זרעי הקונפליקט בין המוזיקה הפנטטונית למוזיקה הדיאטונית הטונאלית. הזקן מביא עמו את הצליל סול, ובכך מערער את עולמו היציב והקבוע של הנגר (רה פנטטוני) וגורם לו לרצות לעזוב עולם זה, על מנת להגשים את עצמו, ובכדי להגשים את יעודו החברתי, להשכין שלום וליצור סינתיזה תרבותית ( המסומלת באמצעות הסינתיזה בין הסולם הפנטטוני לדיאטוני).

סיכום:

הלחנת האגדה ” הנגר שחלם להיות זמר נודד” בעיצומה. ייתכנו שינויים במרקם, בתזמור וכן הוספה/גריעה של קטעים מוזיקליים.